"די, הגעתי לקצה"…
לא פעם אני שומעת מנהלות ומנהלים שאומרים זאת.
ואין ספק שהם זקוקים למישהו שיקשיב להם, שיהיה אמפתי.
אז אחרי שהקשבתי, הכלתי, הזדהיתי והרגעתי –
אני שואלת: איך אתה יודע שהגעת לקצה? איפה הקצה שלך?
החוויה הזו מאד מוכרת לי מעולם הריצה. יש אימונים שאני מרגישה שפשוט לא אוכל לשרוד בקצב הזה עוד.
אבל אנחנו יכולים לאמן את עצמנו לרוץ מהר יותר בפרק זמן קבוע, אם נעשה זאת הרבה פעמים. וזו חוויה לא פשוטה. גופנית ומנטלית.
אבל אז –
הקצב של היום כבר לא יהיה הקצב של מחר
והקצה של מחר יתרחק מהקצה של היום…
והמשמעות היא שתוכלו לאפשר לעצמכם מרחב גדול יותר של עשייה לפני שנעצרים, מתייאשים ומתוסכלים.
וזוהי הלמידה וההתפתחות שקורות באזורים לא נוחים.
אז בפעם הבאה שאתם מגיעים ל״קצה״ – תנסו לגייס עוד קצת כוחות מנטליים להיות שם, כדי שבפעם הבאה – יהיה לכם קל יותר באותה הסיטואציה.